הקדוש ברוך הוא נמצא גם עם הרווקים

ישנן הרבה סיבות שרווק או רווקה יכולים לתלות בהן את האשמה מדוע הם עדיין לבד. לכל רווק ורווקה יש גם שלל יועצים, חברים ובני משפחה, שישמחו להסביר להם מדוע הם לבד ואיפה הם טעו. אבל לפני הכל ואחרי הכל חשוב לזכור שבעצם אתם אף פעם לא לבד. נכון שעדיין אין לכם משפחה משלכם אבל אתם לא בודדים. א-לוהים אתכם כל הזמן. לא ניתן להתכחש שתקופת הרווקות היא תקופה קשה, אבל אסור שהתחושה הזו תגלוש למחוזות אפלים שכביכול כל עוד אנו לא נשואים אין טעם לחיים; שא-לוהים לא נמצא כעת בחיים שלנו. בכל רגע נתון האדם נפגש עם א-לוהים. במילים אחרות, בכל רגע נתון בחיי האדם ניתן לחוש תחושות סיפוק, שמחה ויצירה. בניסוח זהיר ניתן לומר כי ההבדל בין חיינו לפני הנישואים ובין חיינו אחרי הנישואים הוא הבדל כמותי; מבחינה איכותית – גם לפני הנישואים וגם אחר הנישואים אנחנו באותו מקום – בעבודת ה'! זה לא שכעת, בעת הרווקות, אנו אומללים ואילו אחר הנישואים נהיה תמיד מאושרים. כבר כעת אנו מאושרים ממה שיש לנו, ושואפים להשלים את מה שאין לנו; ולאחרי החתונה נהיה מאושרים עוד יותר ממה שיש ונשאף להשלים עוד יותר את מה שאין לנו.

למען האמת זו גישה שאמורה ללוות את האדם בכל רגע מחייו. ישנו משפט לא כל כך ידוע של הרב קוק, אבל בשבילי לפחות הוא מוטו לחיים: "הבקשה בעצמה היא התכונה המבוקשת, לא המציאה, שהיא תמיד בלתי אפשרית, כי הננו צועדים מגודל אל גודל, ומבקשה לבקשה, מבהירות לבהירות ומודאות לודאות יותר עליונה" (עולת ראיה, א, רא). מאז ומתמיד הדרך המהירה הייתה הדרך הקורצת. האדם מטבעו נמשך אל התוצאה המיידית, הזמינה והעכשווית. החושים הגסים תובעים סיפוק מיידי: משהו שניתן למשש, לחוש, לראות; בקיצור 'תכל'ס'! תהליכיות, קרי, הבנה שתוצאה מבשילה לאט לאט, גם אם כעת אין הדבר ניכר בעין – זוהי תובנה הדורשת יכולת הפשטה ומבט רוחני.

התרבות המערבית היא תרבות המבוססת על חומרנות חושנית. בהתאם לכך זוהי תרבות המקדשת את הכאן והעכשיו. לתקשורת כדוגמא אין סבלנות לסקר תהליכים ארוכים. מה שלא נוצץ, אקזוטי, 'מרגש', פרובוקטיבי – לא 'עובר מסך'. הרב מחנך אותנו למבט אחר: אין "יעד סופי" בעבודת א-לוהים. אי אפשר "לתפוס" את א-לוהים, אי אפשר "להגיע" לשלמות. ברגע שהגענו לא-לוהים ולשלמות – זהו כבר אינו א-לוהים וזו כבר אינה שלמות. א-לוהים ושלמות הם מושגים שחלק מובנה ממהותם הוא שאינם ניתנים להשגה מלאה. ניתן להתקדם אל א-לוהים ולהתקדם אל השלמות ועצם התהליך הוא ההשגה. לעתים אנו מציינים נקודות ציון בגרף ההתקדמות האינסופי ומדברים עליהן במושגים מושאלים של "הגעה למטרה": "הגעתי לתפקיד שבו חשקתי", "הצלחתי להתגבר על חוסר השליטה שלי במידת הכעס", "הגעתי לחוויה רוחנית", "הוקמה מדינת ישראל". זה טוב ויפה, אך מה הלאה? האם זהו סוף החיים? אין יותר שלמויות אחרות? ואף בתוך ההישג הנוכחי אין מה לשפר? תמיד יש. תמיד יש שלמות בלתי-מושגת, או נכון יותר: השלמות מושגת כל עוד יש שאיפה להתקדמות. מגיעים לא-לוהים ולשלמות בכך שכל העת משתלמים. ההתמקדות צריכה להיות בתהליך ולא בתוצאה. תמיד להיפתח לעוד. המטרה אינה להגיע ליעד אלא לחיות את ההווה כמה שיותר.

המצב הנפשי התקין הוא איננו 'לחץ' וצפייה חסרת סבלנות ל'שלב הבא' בחיים אלא התמקדות בהווה, ואז באופן טבעי מגיע השלב הבא. במסכת סנהדרין (צז, א) מתבטאים חכמים כי ישנם שלשה דברים 'המגיעים בהיסח הדעת' – 'מציאה, עקרב ומשיח'. בעת בה אובדת לאדם אבדה ישנו שלב מסוים שהחיפוש אחריה הופך לאובססיה, ולכן ההמלצה היא 'להרפות' ובשלב זה או אחר תימצא האבדה (או שלא); גם דריכות יתרה מפני 'עקרבים' מסוגים שונים העלולים להפתיע אותנו בחיים יכולה להיהפך לפרנויה; ובסופו של דבר – האשליה שאם נשבית את חיינו ונצפה ל'משיח' שיופיע ויגאל אותנו מסבלנו – גם היא איננה נכונה. 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח שאף על פי שיתמהמה אחכה לו שיבא', כלומר בכל יום אני מאמין שמגיע עוד קצת משיח; המשיחיות היא תהליך אינסופי שהולך ומתקדם בעולם, ובתוכו ישנן נקודות שחכמים ציינו אותם כרגעי שיא כדוגמת שיבת עם ישראל לארצו, הגעת דמות מלכותית מבית דוד, בניין בית המקדש וכו'. אולם גם לאחר הגעת המשיח ובניין בית מקדשנו – אנו נמשיך ונתקדם בתהליך המשיחי עוד ועוד.

אם נשוב לנושא שלנו, הנגזרת המעשית היא – שבמקביל לזיהוי גורמים שמפריעים לנו להתחתן – עיקר האנרגיה בזמן הרווקות אמורה להיות מופנית לחיי ההווה. מציאת שמחה וסיפוק בחיינו כעת; בלימודים, בעבודה ובחברתיות; ולא לחיות 'בהמתנה' לחתונה. אל תגידו 'אני עובד כדי להרוויח כסף על מנת שאוכל לקנות דירה לאחר שאתחתן' או 'אני יוצאת עם חברות לבית קפה כדי לא להשתגע לבד הערב בדירה'; אלא – 'אני עובד כי אני מאמין, מוכשר ושמח בעבודה שלי, ובעזרת ה' גם הכסף הזה ישמש אותי בעתיד'; 'אני יוצאת לבית קפה כי אני נהנית לבלות עם החברות, ומי יודע? אולי גם מישהי שם תציע לי להכיר מישהו'. בהערה אישית אוסיף שגם אני ביליתי ב'שוק הרווקוּת' כחמש שנים עד שהתחתנתי. פרק זמן לא-מבוטל (אמנם לא כמו אלה שנמצאים שם עשרים שנה אבל בכל זאת). במהלך התקופה הלא-פשוטה הזו שמתי לב, שאין דבר יותר מרתיע מבן /בת זוג שמשדרים מסכנות ביחס לחייהם הנוכחיים ותלותיות בהצלחת הקשר; מה שמכונה 'בלח"ים/ות' ('בחור/ה לחוצי חתונה'). לעומת זאת, כאשר אדם שמח בחייו, פעלתן, אופטימי, משוחרר מלחצים שבא ליהנות מעצם הקשר (או במילים אחרות אדם שיש א-לוהים בחייו) – אזי באופן טבעי 'מחליקים' לשלב החתונה.

עוד הערה – שאולי קצת קשה לעיכול – ישנם כאלה שמסיבות אלא ואחרות לא זכו, ואולי גם לא יזכו, למצוא את בן/בת זוגם בעולם הזה. למרבה הצער ישנן גם תופעות כאלו בעולמו של הקדוש ברוך הוא. תפקידו של האדם שמוצא עצמו במקום כזה, ולא פחות מזה – גם תפקידה של החברה שסביבו – הוא למצוא את א-לוהים גם כאן. קרי, לקבל את המציאות ולהתייחס באופן טבעי ופשוט אל החיים הלא טבעיים והלא פשוטים הללו. בחור רווק או בחורה רווקה הם חברים מלאים בקהילה גם אם הם לא יתחתנו לעולם; טיול משותף של משפחות עם רווקים/ות (בהקפדה המתבקשת על דיני הצניעות) הוא דבר מתבקש; הזמנה של רווקים/רווקות מבוגרים לסעודת שבת אינה רק מתוך רחמים או כדי להכיר להם שידוך; - הם פשוט חברים שלנו לכל דבר ועניין.
הקדוש ברוך נמצא אתנו תמיד. ולכן תפקידנו פשוט לחיות כמיטב היכולת בהווה, וה' יעשה הטוב בעיניו. והוא תמיד עושה טוב – בעולם הזה או בעולם הבא.